משפחה בתוך משפחה
אילנה נולדה בארגנטינה בשנת 1940 להורים שהיגרו אליה מהעיירה היהודית רומנובקה באוקראינה, שהייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית. על תושביה של העיירה נמנו האחים ראובן ואליעזר קרייצ'יק, שניהם חייטים. אליעזר נשא לאישה את פסיה לבית ברמן והם הביאו לעולם שבעה בנים - יונה, אנריקה, דויד, מנואל, התאומים אליאס ויצחק ובן הזקונים מיגל. ראובן קרייצ'יק נשא לאישה את לאה והם הביאו לעולם ארבע בנות – רוזה, קלרה, סימה ודורה. בשנת 1913 החליט אליעזר להגר עם משפחתו לארגנטינה, בנו הבכור היה אז בן שלוש עשרה, הצעיר טרם נולד. הדרך הייתה ארוכה, קשה ומלאת תהפוכות אך בסופה הגיעה המשפחה הגדולה לעיר סנטה פה שבצפון ארגנטינה. כעבור שנה פרצה באירופה מלחמת העולם הראשונה וראובן גויס לצבא הצאר. לאה נותרה לבדה עם ארבע בנות קטנות, ובקושי הצליחה לקיימן. בשנת 1918 הסתיימה המלחמה, ראובן שב לביתו ולמשפחתו והחליט שעליהם לעלות לארץ ישראל, להיות שותפים להקמת מדינה ליהודים. אבל הבריטים שהחלו לשלוט בארץ קימצו במתן אישורי עלייה, המצב הכלכלי ברוסיה היה בכי רע ולבסוף בחר ראובן להצטרף לאחיו בארגנטינה. שוב הותיר האב את משפחתו לבדה ויצא לדרך ארוכה. שנתיים עברו עד שהצליח לחסוך מספיק כסף ולרכוש כרטיסים לאונייה עבור אשתו ובנותיו. המשפחה התאחדה בשנת 1926 , רוזה הבכורה הייתה בת תשע עשרה ודורה הקטנה עוד לא בת שלוש. בסנטה פה המתינו להן בסקרנות בני המשפחה של אליעזר, שלוש עשרה שנה עברו מאז עזבו את רוסיה, והיה זה כאילו פגשו זרים גמורים. בני המשפחה הביטו בבנות הדוד בסקרנות, ותוך חמישה חודשים כבר התקיימה חתונה - יונה, הבן הבכור של אליעזר, נשא לאישה את רוזה, הבת הבכורה של ראובן. מספר שנים עברו וחתונה משפחתית נוספת התקיימה בסנטה פה, הפעם היו אלה אנריקה ובת דודו קלרה. וכשהגיעה הבת הצעירה דורה לפרקה, התקיימה החתונה המשפחתית השלישית, כשהיא ובן דודה דויד החליטו להינשא. דורה ודויד הם ההורים של אילנה, וזו המשפחה שאליה נולדה ובה גדלה – מורחבת, רועשת ומגובשת. בסופי השבוע יצאו כולם לטיולים ולפיקניקים, את החגים חגגו תמיד יחד, מאחר שרובם היו בעלי חוש מוזיקלי המפגשים המשפחתיים כללו שירה שנמשכה עד השעות הקטנות של הלילה. והיו גם עזרה הדדית ותמיכה בשעת הצורך, כך למשל כשדורה התקשתה לטפל בשתי בנותיה הקטנות בשל מחלת האסטמה ממנה סבלה, ועברה איתן ועם בעלה לביתה של אחותה הבכורה רוזה, שעזרה לה בכל. עם השנים עברו רוב בני המשפחה לבואנוס איירס, וכך גם דורה ודויד עם אילנה ואחותה מרים. כמו בסנטה פה גם בבואנוס איירס, הקשר עם המשפחה הרחבה נשמר קרוב וחם.
בדרך ״להגשמה״
הקהילה היהודית בבואנוס איירס מנתה אז כמה מאות אלפי יהודים והפעילה מערכת חינוך מפוארת ומספר גדול של מוסדות קהילתיים שוקקי חיים. בשנת ,1952 אילנה בת שתיים עשרה, היא הצטרפה לתנועת הנוער של איחוד הבונים והחלה להגיע לפעולות של קבוצת "הזורעים" בקן "הגשמה" שבמרכז העיר. בדיוק אז הצטרף לקבוצה גם יעקב ביידר, מבוגר מאילנה בשנה, נער חייכן ושופע טוב לב.
לימים סיפרה אילנה שמרגע שנח מבטה על הנער הצעיר בעל המבט הממזרי, היא ידעה שנועד בשבילה. אצל יעקב זה לקח זמן, אילנה הייתה קטנטונת וממושקפת, היו יפות ובולטות ממנה, אבל ככל שעבר הזמן היא משכה את תשומת ליבו, בעיקר כשהתגברה על ביישנותה ודיברה. "כל מה שאמרה, תמיד היה נכון וחכם, רק דברי טעם," נזכר יעקב בחיוך.
אילנה למדה בתיכון היהודי שהכשיר את תלמידיו להוראה (סמינר למורים) ויעקב בבית ספר כללי ואחר הצהריים בבית ספר יהודי, אם טרח להגיע... אחר הצהריים הם הגיעו לקן, שיחקו, שרו, דיברו, שמעו על מדינת ישראל וחלמו על עלייה והתיישבות. אט אט התחזק הקשר בין השניים, ואחרי כשבע שנים של היכרות ושל ידידות הפך סוף סוף לקשר רומנטי. זה קרה הרחק מהבית, כשהשניים יצאו עם בני הקבוצה להכשרה, לקראת העלייה ארצה. שניהם לא נזקקו להרבה דיבורים, הם ידעו שמצאו את מבוקשם. בלילה נהגו להתגנב למחסן כדי להיות יחד, ולפעמים נרדמו ונשארו במקום עד אור הבוקר. בגיל עשרים גויס יעקב לצבא הארגנטיני והקשר עם אילנה נמשך בעיקר דרך מכתבים, אחרי שנה וחודשיים השתחרר והשניים החלו לתכנן את העלייה ארצה. החלום התגשם בשנת, 1961 במסגרת גרעין של כחמישה עשר צעירים, המיועד לקיבוץ מפלסים, שהוקם שתיים עשרה שנה קודם לכן במערב הנגב על ידי עולים מארגנטינה.
מתיישבים במפלסים - ועוזבים
לאחר הכשרה בת חצי שנה בקיבוץ רמת יוחנן הוותיק הגיעו בני הגרעין למפלסים והחלו להשתלב בחיי קיבוץ. כשל"ג בעומר התקרב הוחלט שהגיע הזמן לחתן את הזוגות החיים ביישוב וטרם נישאו כדת וכדין. שבעה זוגות כאלה חיו אז במפלסים, ובמאי ,1962 ל"ג בעומר תשכ"ב, נערכה החתונה המשותפת. האירוע זכה לסיקור במספר עיתונים, ובמעריב שמחו לבשר על "שבע כלות בגבול הרצועה." עיתון דבר היה ענייני, "שבע חתונות בקיבוץ מפלסים," הכריזה הכותרת. "מבין העצים נראה טרקטור גורר אחריו עגלה," נכתב בעיתון, "ועליה שבע כלות לבושות לפי כל דקדוקי הפרוטוקול, אפילו עם כסיות לבנות. החתנים מגיעים מהעבר השני דחוסים בעגלה קטנה הרתומה לחמור. שוב נפגשות הכלות עם חתניהן, ויהודה שוסטר המנצח על הטקס, מזהירן לבל תטענה חלילה בבחירה."
עופר נולד בינואר ,1964 ותוך זמן קצר התברר שהתינוק סובל מאסטמה, אלא שאין זו עילה מספקת להשאיר אותו בבית הוריו. למורת רוחה של אילנה היה עליה להביאו מדי לילה לבית התינוקות ולהשאירו שם. היא התקשתה להשלים עם הנוהל הזה, לא יכלה לסבול את המרחק מהתינוק הקטן, שמתקשה לנשום, ולמרות הקור והגשם הגיעה לבית התינוקות מספר פעמים במהלך הלילה לוודא שבנה חי ונושם...
הלינה המשותפת הייתה המכשול העיקרי שמנע מאילנה להשתלב בקיבוץ, הרעיון כולו נראה לה מנוגד לטבע האנושי ובטח למה שהיא רוצה. את יעקב זה הטריד פחות, הוא נהנה מחיי הקיבוץ ואהב את עבודתו בענף הלול ובעיקר במדגרה. אבל כשהגיע הרגע לחשוב על ילד נוסף, אילנה הודיעה לו, "או שעוזבים את הקיבוץ או שאין יותר ילדים."
ויעקב, שבהחלט רצה עוד ילדים, ידע שאין לו ברירה.
כדי לרכך את המכה הוחלט, בעצה אחת עם מוסדות הקיבוץ, שיצאו לשנת חופש. החבר מי קה ידלין, ששימש כמנכ"ל של "איגוד משקי עופות," הציע ליעקב עבודה כמנהל מדגרה של האיגוד ברומא שבאיטליה, וחמש שנים אחרי שהגיעה המשפחה ארצה, היא שוב ארזה מטלטליה ועלתה על ספינה, הפעם ליבשת אירופה.
בזכות הספרדית, הקליטה באיטליה לא הייתה קשה, ובתום השנה הודיעו בני הזוג לקיבוץ שאין בכוונתם לחזור אליו. במסגרת העבודה עברו כעבור שנה נוספת לסרדיניה, ושם, בחודש מארס ,1968 נולדה הבת שירלי. לקראת הלידה, כשהיא כבר בחודש התשיעי, קנתה אילנה כרטיס טיסה לארץ, לבשה מעיל גדול והצליחה לעלות למטוס מבלי שאנשי הצוות יבחינו בהריונה. היא רצתה ילדה צברית ורצתה ללדת כשאחותה מרים, שחיה במושב לכיש, מלווה אותה. לאחר מספר שבועות שבה לסרדיניה עם התינוקת הקטנה, לאב ולאח שהמתינו בקוצר רוח לראותה כבר. יחד איתם המתין גם דויד, אביה של אילנה, שהצטרף למשפחה ועזר ליעקב בעבודתו. מאז ועד מותו חי עם בתו ועם חתנו, שטיפלו בו, כיבדו אותו ואהבו אותו.
חמש שנים חיה המשפחה באיטליה ואז שבה לארץ. אלה היו חמש שנים טובות, אילנה הוקירה כל רגע שהייתה בבית עם ילדיה ובירכה גם על לילות ללא שינה, העיקר שהתינוקת נמצאת לצידה, בדיוק כפי שרצתה כל כך כשעופר היה תינוק בקיבוץ.
מקיבוץ למושב
עוד לפני שובם ארצה קיבל יעקב הצעה להקים מדגרה במושב רם און בחבל התענכים, אך כעבור שנה, משהבין שלא יקבל משק משלו, עברה המשפחה למושב לכיש, לחיות לצד מרים. מעט אחר כך, בינואר ,1974 נולד הבן ישי. עשרה חודשים מלאו לו כשפרצה מלחמת יום כיפור, יעקב גויס לצבא והגיע לרפיח. במהלך שירות המילואים נודע לו על שבמושב נתיב העשרה אשר הוקם בחבל ימית שבפתחת רפיח, קולטים משפחות חדשות, והוא שב נרגש ללכיש והודיע לאילנה שסוף סוף מצא את מקום המגורים עבורם. אילנה התלהבה הרבה פחות ממנו, אך התרצתה. פתחת רפיח, בקצה הצפון מזרחי של חצי האי סיני, נכבשה ממצרים במלחמת ששת הימים. בשנת 1973 החלה ממשלת ישראל ליישב את האזור, העיר ימית הוקמה ובעקבותיה עוד מספר יישובים, ביניהם מושב נתיב העשרה. שלושים המשפחות הראשונות עלו לקרקע ביולי ,1973 משפחת ביידר הצטרפה אליהם כשנה אחר כך ונהנתה מחיי הקהילה הטובים שהתפתחו בחבל, ממזג האוויר הנעים, מהעיסוק בחקלאות, מהקרבה לחוף הים. אלה היו שנים יפות וטובות למשפחה ולשאר המתיישבים, וגן עדן לילדים. לא פלא שבשנת 1975 הצטרף למשפחה צאצא נוסף, בן הזקונים ערן.
בשנת 1978 החל להירקם הסכם השלום עם מצרים, במסגרתו הסכימה ישראל להשיב למצרים את השליטה בחצי האי סיני. רבים התנגדו להחלטה, אך במושב הבינו שאין טעם להתנגד ועדיף להתכונן לבאות. יעקב היה בין המובילים, שהציעו לחברי המושב לעזוב באופן מאורגן ולהקים את היישוב במקום אחר.
המקום שנבחר היה במערב הנגב, על גבול עזה, ליד קיבוץ יד מרדכי ולא רחוק מקיבוץ מפלסים אליו הגיעו כעשרים שנה קודם לכן. תוך שנתיים הוקם המושב מאפס ובשנת 1982 עברו אליו רוב חבריו.
מאז חיה המשפחה בנתיב העשרה, חיי מושב רגילים ושלווים שהופרעו מפעם לפעם בגלל קסאמים ולחימה בעזה. אבל האהבה למקום והאמונה בטוב גרמו לילדיהם של אילנה ויעקב להישאר במושב ולהקים בו את ביתם. הם היו משפחה גדולה וקרובה, בדיוק כמו המשפחה שבה גדלה אילנה. והיא ריכזה סביבה את כולם ברוחב לב, בחום, בשקט. מגינה אך לא מגוננת, נותנת לילדיה ואחר כך לנכדיה להתנסות, להתרחק, ליפול ולקום, ונכונה להגיע לעזרתם מתי שיצטרכו, לא מהססת גם לשלוף ציפורניים אם מישהו או משהו חלילה מאיים עליהם.
פרידה עצובה
בשנת ,2015 אילנה בת שבעים וחמש, חלה הידרדרות במצבה הבריאותי והרופא קבע שמדובר בפרקינסון. "אבל," הוא הרגיע את אילנה ויעקב, "אם תקפידי על פעילות פיזית תוכלי לחיות עוד שנים רבות." אילנה עשתה כמצוותו, שמרה על בריאות פיזית ונפשית, הקדישה זמן רב לציור שכה אהבה ועזרה לטפל בנכדים ובנינים. כך זה נמשך עד שנת ,2021 כשאסון כבד נפל על המשפחה: עופר, הבן הבכור, שהיה קשור בכל נימי נפשו לארץ ולנופיה, נפטר בפתאומיות בעת שרכב על אופניים בבתרונות רוחמה. אילנה לא יכלה לעמוד בצער השכול ואט אט הלך מצבה והידרדר.
תוך שנתיים כבר נזקקה למטפלת, אחריה הגיעה מטפלת נוספת לשעות הלילה. וכך תפס אותם טבח שבעה באוקטובר, עם שתי מטפלות בבית והלם וכאב שקשה להכיל.
חברי המושב פונו לבית מלון בתל אביב, ואילנה התביישה להיראות בציבור במצבה, כשהיא מתקשה ללכת, מתקשה לאכול. אבל אט אט התרגלה, החלה לצאת ללובי, לחדר האוכל, ובדיוק כשנראה שהמצב מתייצב, היא קרסה.
הרופאים באיכילוב אבחנו דלקת במחזור הדם, ואילנה אושפזה במחלקה הפנימית. חודשיים תמימים שהתה בבית החולים, ראשה צלול, אך גופה בוגד בה. בסוף השבוע הראשון של פברואר 2024 הגיעו הילדים והנכדים לבקר ושמחו לראותה מאּוששת.
ערן השמיע לה שירים של הגבעטרון, שכה אהבה, והיא הצטרפה לשירה. חודשיים של אשפוז עמדו להסתיים, הרופאים הודיע שלמחרת, יום ראשון, ניתן יהיה לשחררה.
באחת עשרה בלילה נפרד ממנה יעקב ונסע לבית המלון בהרגשה טובה, מחר אילנה חוזרת אליו. אבל עוד בטרם נכנס לחדרו צלצל הטלפון, על הקו היה ישי, "סע לבית החולים עכשיו."
יעקב טס ברחובות העיר והגיע לחדרה של אילנה מתנשף ומבוהל, אך עדיין מקווה לטוב. הווילון המוסט סביב מיטתה הבהיר לו את המצב. הוא הזיז אותו ולעיניו נתגלתה אשת נעוריו - יפה, מחייכת, שלווה.
ההלוויה התקיימה למחרת, אילנה נקברה לצידו של בנה עופר, בפאתי המושב שעדיין עמד שומם, מלקק את פצעי הטבח ומייחל לימים טובים יותר. במהלך השבעה נרקמה התוכנית להנציח את זכרה ולכבד את יצירתה באמצעות אתר האינטרנט הזה.
